הרדמה היא הליך רפואי, שבו מדוכאת מערכת העצבים של הגוף, על מנת לחסום או להגביל את תחושת הכאב של המטופל. קיימות שיטות שונות של הרדמה, שנועדו להשפיע על אזורים שונים בגוף, והן נבדלות זו מזו בהיקף ההשפעה, התרופות שבהן נעשה שימוש, הטכניקה של ההרדמה, ועוד.
שיטות הרדמה שונות
שיטות הרדמה שונות מתאימות להליכים רפואיים שונים. ההרדמה הידועה מכולם היא הרדמה כללית. הרדמה כללית עמוקה מתאימה בעיקר לניתוחים מורכבים. בשיטת הרדמה זו מביאים את החולה לכדי מצב של שקיעה עמוקה, עם דיכוי עמוק של מערכת העצבים המרכזית. החולה נותר ללא הכרה, ובדרך כלל גם ללא יכולת לנשום באופן עצמוני.
הרדמה כללית לא חייבת להיות עמוקה, וניתן להרדים אדם באופן שטחי – הרדמה המכונה לעיתים "טשטוש". בטשטוש כזה עושים שימוש בתרופות מרגיעות ומרדימות במינון נמוך. החולה מסוגל לנשום לבד ולשמור על פעילות חיונית של מערכות הגוף ללא תמיכה. מאידך, תחושת הכאב מופחתת מאוד, כמו גם המודעות לסביבה והזיכרון של הפרוצדורה הכואבת.
הרדמה אזורית שונה מהרדמה מקומית, בכך שהיא לא משפיעה על רמת ההכרה של החולה, אלא גורמת לאובדן תחושת כאב באזור אחד בלבד בגוף. ניתן להרדים בהרדמה אזורית באמצעות השפעה ישירה על העצבים בגוף.
הרדמה מקומית מבוססת על עיקרון דומה, בקנה מידה קטן. הזרקה של חומר הרדמה מקומי לעור מבטל את תחושת הכאב באותו מקום, על ידי חסימה זמנית של עצבים החשים בכאב. הרדמה זו שימושית מאוד בטיפול בחתכים (בעת תפירה של חתך), לצורך הזרקות עמוקות של חומרים לגוף, וכדומה.
חומרי הרדמה
כיום עושים שימוש בשתי קבוצות עיקריות של חומרי הרדמה – חומרי הרדמה הניתנים בהזרקה לווריד (למשל: פרופול), וחומרי הרדמה גזיים (למשל: חנקן חד חמצני, איזופלוארן), הניתנים על ידי שאיפה עם מסיכה.
מרדימים משלבים בין שני סוגי החומרים להשגת אפקט מהיר ויעיל של הרדמה. ליצירת טשטוש ואפקט אמנסטי (שכחה של הכאב) נעזרים בעיקר בחומרים מרגיעים ממשפחת הבנזודיאזפינים (למשל: מידאזולם- דורמיקום). בהרדמה אזורית והרדמה מקומית נעשה שימוש בחומרים מסוג שונה לגמרי. חומרים אלו יכולים לעכב את ההולכה של האות החשמלי העצבי בתאי העצב. הפעילות של חומרים אלו נעשות על ידי חסימה של תעלות המעבירות יונים (אטומים טעונים) דרך דפנות התא – ובעיקר חסימה של תעלות המעבירות נתרן. דוגמאות לחומרים המשמשים להרדמה מקומית ואזורית – לידוקאין, בופיווקאין ועוד.