הכליה היא האיבר המרכזי המווסת את כמות המים בגופינו, כמו גם כמות המלחים וחומרים רבים אחרים בדם. הדם המגיע לכליה עובר דרך מערכת מסועפת, המסננת את נוזל הדם. מערכת זו מכונה "גלומרולוס".
מן הגלומרולוס עובר הסתנין שנוצר מהדם אל צינור ארוך, שנקרא נפרון. בכליות מצויים כמה מיליוני נפרונים. תסנין הדם שבנפרון עובר תהליכים שונים של ספיגה והפרשה של חומרים, עד ליצירת השתן במערכת המאספת של הכלייה. גם כמות המים שנספגת בגוף נתונה לבקרת הכליה על ידי שליטה בחומרים המופרשים ונקלטים בנפרון.
ההורמון ADH
ההורמון העיקרי בגוף האחראי על ויסות כמות המים המופרשת בכלייה הוא ההורמון נוגד ההשתנה – Anti diuretic Hormone, הידוע יותר בשמו המקוצר ADH. הורמון זה מופרשת מבלוטת יותרת המוח (ההיפופיזה), ונקשר לצינריות המאספות של הנפרונים בכליה.
קשירה של הורמון זה בכלייה גורמת להופעה של תעלות מים על פני ממברנות התאים המצפים את הנפרון. דרך תעלות מים אלו עוברים מים ממערכת האיסוף של השתן חזרה אל תאי הגוף. לכן, הפרשה מוגברת של ADH מביאה להפחתה בכמות השתן והופעת שתן מרוכז וכהה, והפרשה מועטה של ADH מביאה להפרשת כמויות גדולות של מים בשתן.
מהי סוכרת תפלה?
סוכרת תפלה (Diabetes insipidus) הוא מצב של הפרשת מים מרובים בשתן, בכמויות גדולות, ללא קשר לכמויות המים שאותם שותה החולה. מחלה זו נקראת כך באופן היסטורי כדי להבדילה מסוכרת רגילה, שבה סובלים החולים באופן קלאסי משתן מרובה, אך מתוק, בגלל רמת סוכר גבוהה (טעימת השתן היתה כלולה פעם במבחנים האבחנתיים שנערכו לחולה) – סוכרת תפלה אינה סוכרת למרות מספר מאפיינים דומים.
הפרשת המים המרובה בשתן קשורה לחסור תפקוד של ההורמון ADH. לחוסר תפקוד זה יכולים להיות מספר גורמים, הקשורים לפגיעה במסלול ההפרשה והפעולה של ההרומון. אפשר לחלק באופן גס את הפגיעה לפגיעה מוחית או כלייתית. בפגיעה מוחית-מרכזית ייצור ה – ADH והפרשתו לא מתאימים לצורכי הגוף ולגירויים הפיזיולוגיים הרגילים.
סיבות אפשרות כוללות טראומה (מכה חזקה בראש), ותהליכים דלקתיים וגידוליים הפוגעים בבלוטת יותרת המוח. בסוכרת תפלה כלייתית נפגעת יכולת הכלייה להגיב ל – ADH, לעיתים כתופעת לוואי של תרופות שונות (ליתיום, אמפותריצין) ולעיתים בגלל פגיעה כלייתית או הפרעה מטבולית. גם שתייה מרובה מאוד (פולידפיסה ראשונית) עלולה לפגוע במנגנוני הבקרה של הפרשת ADH. מצב נדיר למדי גורם להופעת סוכרת תפלה בהריון בגלל פירוק מוגבר בדם של ADH על ידי אנזימים המופרשים על ידי השלייה.
סימפטומים של סוכרת תפלה
סוכרת תפלה מאופיינת בהשתנה מרובה, צמא ושתייה מוגברים. כמות השתן במחלה עולה על 50 מ"ל לכל קילוגרם ממשקל הגוף והשתן דליל מאוד (עם אוסמולריות נמוכה). אם החולה לא שותה מים בכמות מספקת יכולה להופיע התייבשות, עם עלייה של צפיפות (אוסמולריות) הדם וכמות הנתרן בדם.
אבחון
מכיוון שישנן כמה סיבות אפשריות להשתנה מרובה, ניתן להיעזר במספר בדיקות כדי להוכיח את האבחנה. ראשית, מומלץ למדוד את צפיפות הדם אצל החולה. צפיפות (אוסמלריות) גבוהה עם צפיפות שתן נמוכה מעידה על השתנה מרובה שאיננה תקינה, ומאשרת את האבחנה. כאשר צפיפות הדם נמוכה גם היא, ניתן לערוך מבחן "מניעת מים".
בחולה עם סוכרת תפלה השתן ימשיך להיות בלתי מרוכז גם כאשר החולה לא שותה כלל. ניתן להבחין בין סוכרת תפלה כלייתית למרכזית על ידי מתן חיצוני של ADH. בסוכרת תפלה מרכזית ימלא ה – ADH שניתן את החוסר, וההשתנה המרובה תתמתן, ואילו בבעייה כלייתית מתן של ADH לא יסייע לחולה.
טיפול
בסוכרת תפלה שאיננה ממקור כלייתי ניתן לטפל באמצעות מתן חיצוני של חומר עם פעילות דומה להורמון ADH. תרופה זו נקראת דזמופרסין (desmopressin). הטיפול בסוכרת תפלה כלייתית מעט מורכב יותר, וכולל שילוב של תרופות משתנות מקבוצת התיאזידים או אמיולוראיד, אינדומתצין ודיאטה עם מעט מלח. הטיפול בחומרים משתנים במצב של השתנה מרובה נראה פרדוקסלי, אך כרוך בהבנה מעמיקה של הפעילות הכלייתית המסובכת, המבוקרת על ידי ספיגת מלחים שונים לאורך הנפרון.
>
