משמעותו של היפראקוזיס היא כאשר יש רגישות יתר שמיעתית, הגוררת אי נוחות ולפעמים אף ירידה בשמיעת תדרים מסוימים. במצב זה, כל רחש או צליל בתדר מסוים נתפס כבלתי נסבל, לפעמים אף קולות לעיסה או דומים להם. מצב זה הינו נדיר יחסית ומופיע אצל 10% מהמבוגרים.
המבוגרים אשר סובלים מכך מרגישים חרדה, בלבול, מניעה מעשיית דברים יום יומיים והימצאות בחברת אנשים. לפעמים, הם אף יעידו כי רעש זה גורם להם לכאבים באוזניים באופן חמור ומציק מאד.
הוא יכול להופיע בשלוש צורות עיקריות: היפראקוזיס כללי, היפראקוזיס שמיעתי (אשר הינו מצב של רגישות יתר לצלילים ותדרים מסוימים) או רגישות כללית שמיעתית (במיוחד לצלילים המכונים רכים ואינם מאופיינים בווליום חזק). לפעמים היפראקוזיס עלול להשפיע על שיווי המשקל של האדם ולגרום לנפילות, אשר הינן מסוכנות במיוחד בגילאים המבוגרים. הסימפטומים הנלווים למצב זה יהיו בחילות, סחרחורות ואף הקאות. במקרים נדירים יותר, יסבול המטופל גם מבילבול, אובדן הכרה או עייפות חמורה.
גורמים ותסמינים
פעמים רבות הגורמים או המקורות להיפראקוזיס אינם ידועים, מלבד אלה הקשורים להפרעות פסיכוסומטיות שונות. פעמים רבות, גורמים כמו דיכאון, חוסר שינה ועייפות מצטברת, לחץ וחוסר התמודדות עם מצבי לחץ שונים יכולים להשפיע ולהקצין מצב זה של היפראקוזיס. פעמים אחרות, נקשר היפראקוזיס לחלק מתהליך הזיקנה הטבעי והירידה השמיעתית המתלווה לכך.
כאשר האדם מאבד את היכולת לזהות צלילים בתדר מסוים, הוא יתפוס תדרים אחרים בעוצמות גבוהות יותר. אולם, יש לזכור כי לא תמיד שתי התופעות קשורות זו בזו.
כמו כן, הוא נפוץ יותר לאחר אירועים מוחים או פגיעות ראש, זיהומים חמורים באוזן התיכונה וניתוחים או טראומות שונות באזור זה (כמו למשל שמיעת מוסיקה או שמיעת רעשים באופן קבוע או כרוני בווליום חריג). היפראקוזיס מצביע על בעיה במערכת השמיעה המרכזית, והוא נפוץ יותר אצל מבוגרים מאשר אצל ילדים או צעירים מתחת לגיל 40.
התופעה יכולה לאפיין את שתי האוזניים או רק אוזן אחת, בדרגות חומרה משתנות. לפעמים לתופעה זו מתלווים גם צפצופי אוזניים (טיניטוס). תגובת המטופלים לרעשים אלה תהיה כעס ולחץ רגשי. הם יתקשו להתמודד במקומות הומים או עמוסי רעשי רקע.
אבחון וטיפול
אבחון היפראקוזיס הינו בעייתי ומורכב. קשה לאבחן באמצעות בדיקות שונות בעיה זו, והאבחון מתבסס על סיפורו האישי של המטופל. חלק מהרופאים אינם מודעים מספיק לבעיה זו, ולכן מייחסים את הסימפטומים השונים עליהם מדווח המטופל לסיבות פסיכוסומטיות ואחרות. טיפול עצמי של החולים באמצעות "מגני אוזניים" שונים, רק מרע את המצב ואינו מקל על הסימפטומים. מעבר לכך, כל עוד מצב זה אינו מפריע לפעילות היום יומית, בדרך כלל הסובלים ממצב זה לא יפנו אל הרופא להמשך בירור או טיפול.
במהלך האבחון אשר נעשה על ידי אודיולוג מומחה, יתושאל המטופל באופן עמוק, ובמקרה הצורך ישלח לבדיקות שמיעה של תדרים שונים. פעמים רבות, בדיקות אלו לא יעלו שום אבחנה, למרות שהאדם ימשיך לסבול מתסמיני היפראקוזיס. בכל מקרה, האבחון חייב לשלול חשד לגידולים שונים או הפרעות פסיכוטיות שונות, אשר שכיחות בגיל הזהב.
הטיפול המוצע חייב להיות ספציפי למצב זה, ומותאם למטופל. לפעמים הטיפול יכלול מכשיר שמיעה כאשר קיימת ירידה שמיעתית (בעלי מאפיינים מיוחדים ואפשרות כיוון צלילים), ולפעמים הוא יכלול טיפול התנהגותי- שמיעתי, על מנת להגדיל את סובלנותו של המטופל לצלילים ותדרים מסוימים. בדרך כלל, טיפולים אלה עשויים להיות יעילים ומשביעי רצון, להעלות את ביטחונם העצמי של המטופלים ואף להחזיק מעמד לפרק זמן ארוך.
>
