אולקוס, או מחלת כיב פפטי, היא בין ההפרעות הנפוצות במערכת העיכול בישראל ובעולם המערבי, ומהווה אחוז נכבד מהפניות לשירותי רפואה.
למעשה, כ-12% מהגברים עלולים ללקות במחלת כיב פפטי במהלך חייהם, כמו גם 10% מהנשים.
בשני העשורים האחרונים נעשתה התקדמות גדולה בהבנת הפתופיזיולוגיה של מחלה זו, ובעקבות מניעה יעילה וטיפול הולם ירדה שכיחות המחלה משמעותית בהשוואה לעשורים קודמים.
כיב פפטי הוא פצע ברירית מערכת העיכול, שעשוי להווצר בקיבה או בתריסריון. כיב נוצר על רקע פגיעה במנגנוני ההגנה הטבעיים של מערכת העיכול, הבאים להגן על הרירית הרגישה מפני גורמים מזיקים: סביבה חומצית, חומרים טוקסיים הנמצאים במזון וחיידקים.
כך למשל מכוסה הקיבה בשכבת ריר בסיסית, המהווה מחסום מכני ואף סותרת את החומציות העשויה להזיק לתאים שמתחת.
פגיעה במנגנונים אלה תביא ליצירת נזק ברירית הקיבה והתריסריון על ידי החומצה המופרשת, ולהתפתחות דלקת מקומית.
גורמי סיכון
שני גורמי הסיכון השכיחים ביותר לפגיעה במנגנוני ההגנה, ומכיוון שכך – להווצרות כיב פפטי, הן זיהום בחיידק הליקובקטר פילורי, ושימוש ממושך בתרופות נוגדות דלקת לא סטרואידליות (NSAIDs, Non Steroidal Anti Inflammatory Drugs).
תרופות אלה, ובהן אספירין ומשככי כאבים, נמצאות בשימוש רחב בעולם המערבי, ורבות מהן נמכרות ללא צורך במרשם. תכונות נוספות העשויות לתרום להווצרות כיב הן שימוש באלכוהול, עישון, וסטרס גופני ונפשי.
ההסתמנות השכיחה ביותר של כיב קיבה היא כאב ברום הבטן, המקרין לעתים לגב. אופיו שורף או צורב, והוא מופיע מספר שעות לאחר ארוחה. יתכן והכאב יופיע בלילה ואף יעיר משינה.
בנוסף, עשויות להופיע תחושת בחילה או הקאה, נפיחות בבטן, גיהוקים, ואי סבילות למזון שומני. גם צרבת, או אי נוחות בחזה, הן תסמינים העשויים להתלוות לכיב פפטי.
סיבוכי כיב פפטי עשויים להיות מסכני חיים אם אינם מזוהים ומטופלים בזמן. הסיבוך השכיח הוא דימום בשל פגיעה של התהליך הדלקתי בכיב בכלי דם. דימום שכזה נפוץ יותר בבני גיל הזהב, בייחוד כיוון ששימוש בתרופות המונעות קרישת דם שכיח יותר בגילאים אלו.
סיבוך אפשרי נוסף הוא התנקבות של הכיב. התנקבות עלולה להביא לשפיכת תוכן מערכת העיכול אל חלל הבטן, או לחילופין, ליצירת מעבר פתולוגי בין קיבה או מעי לאיברי הבטן הסמוכים.
אבחנה וטיפול
אבחנת כיב פפטי נעשית לפי הקליניקה, ונעזרת בבדיקות מעבדה, בדיקות דם והדמיה שונות. בין השאר, ניתן להיעזר בבדיקות הדמיה עם חומר ניגוד או בבדיקה אנדוסקופית לשם הדגמת רירית מערכת העיכול ושלמותה.
בבדיקה אנדוסקופית ניתן אף לקחת ביופסיה במידה והקליניקה אינה מרמזת דיה על טיב המחלה. עם זאת, לעתים קרובות אין בכך צורך.
בנוסף לאבחנת קיום הכיב, יש צורך בזיהוי גורמי הסיכון שהובילו להווצרותו.
הבדיקה להליקובטקר פילורי כוללת מבחן נשיפה קצר ופשוט לביצוע: הנבדק נדרש לבלוע חומר מסומן (אוראה), וכעבור 10-30 דקות, נבדק ריכוז הפחמן הדו חמצני המסומן בנשימתו. המצאות חומר מסומן מעידה על קיום החיידק.
הטיפול בהליקובקטר פילורי משלב שתי תרופות אנטיביוטיות בנוסף לתרופה המפחיתה ייצור חומצה, כאשר עם תום הטיפול, האורך שבועיים, מקובל לחזור על מבחן הנשיפה. הכיב, ועמו הסימפטומים, ירפאו עם מיגור החיידק.
באשר בכיב הנוצר תחת שימוש כרוני בתרופות מסוג NSAIDs, מרבית המאמצים מתמקדים במניעה. נטילת תרופות אלו עם או לאחר ארוחה, ונטילתן בתוספת תרופות המפחיתות ייצור חומצה, מונעת הווצרות כיבים. במידה וכיב נוצר, טיפול מקובל הוא בסותרי חומצה או במונעי ייצור חומצה.
טיפולים אפשריים נוספים הם טיפולים ניתוחיים. אלו שמורים למצבים הנדירים יחסית בהם טיפול תרופתי לא הועיל.
>
